<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ק"ז</h1>
<h2>דף סט.</h2>
שאלת ראובן שלקח בשר במקולין ומסרו לשלוחו גוי בלא חותם להוליכו לביתו והודיעו שהוא מפליג ואין לו בו טביעות העין, מי דיינינן ליה כמוסר יינו לחמרין ופועלין שאם הודיען שהוא מפליג אסור, או דלמא שאני התם דמשום נגיעה בלבד ולא משום חליפין, ותו דהכא איכא למימר השתא מדכר ליה לבישריה דלא חתם והדר אתי כההיא דפרק השוכר [ע' ע"א], אי נמי הוה ליה כבשר הנמצא ביד גוי [חולין צ"ה ע"א]. תשובה שורת הדין נראה לי שהוא מותר. וכל שרוב טבחים ומקולין של בשר הם של ישראל פשיטא דהיינו בשר הנמצא ביד גוי שהוא מותר דבנמצא הלך אחר הרוב [פסחים ט' ע"ב], אלא אפילו לא היו רוב מקולין וטבחים ישראל אפשר להתיר בדיעבד אם אי אפשר לו להחליף אלא אם כן הולך לו לדרך אחרת אצל מקולין של גוים, שאף על פי שזה מודיעו שהוא מפליג מתירא הוא שמא יראו אותו יהודים אחרים ויתפש כגנב, וכענין שאמרו בפרק אין מעמידין [ל"א ע"א] גבי חזרו לומר חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות דכי לא קפיד כותי על מגע גוי בפתוחות בסתומות מיקפד קפיד, ואקשינן עלה מדתניא השולח חבית של יין ביד כותי ציר ומורייס ביד גוי אם מכיר סתמו וחתמו מותר ואם לאו אסור, ופריק רבי ירמיה בין הגתות שאנו כיון דכולי עלמא אפכי מירתת אמר השתא מפסדו לי. ותניא בתוספתא של מסכת דמאי [פ"ב הי"ז] חמרי גוים המדודין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. ומכל מקום על הטעם שכתבת להתיר משום דאמר השתא מדכר ליה דלא חתם והדר אתי כההיא דפרק השוכר [ע' ע"א] עליו אני דן עמך כמקצר ועולה, ואומר אפילו ביין למה אמרו בשהודיעו שהוא מפליג שאסור, נשרייה מהאי טעמא דמירתת דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי. אלא שאני אומר דלא אמרו כן [אלא] בשהודיעו שהוא מפליג לדבר שאיפשר לו לעשות כאן אצל יינו אם ישוב, כההוא דשמע קול צלויי בבי כנישתא וכההוא דשמע שיפורי דבי שימשי, דהשתא מירתת גוי ואמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומצלי הכא אי נמי שובת הכא אצל יינו שהרי אפשר לו לשמור יינו ולהתפלל כאן ולשבות כאן, ולא אמרו אם הודיעו שהוא מפליג אלא במה שאי אפשר לו לעשות כאן מה שהלך לעשותו, כמודיעו שמפליג לילך לבית המרחץ כמו ששנינו הלך בקפנדריא נכנס למדינה ורחץ מותר ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, וכן כל כיוצא בזה. ובהא מתרצינן ליה מתניתין ומתניאתא ושמעתתא. ואף אני אומר כן כאן, אם הודיעו שהוא מפליג לענין שאפשר לעשותו כאן אפשר לומר כמו שאמרת אבל אם לענין שאי אפשר לו לעשות כאן אסור בכל מקום שאי אפשר לסמוך בהיתרו אלא על טעם זה.
